תרצו לקרוא עוד?
הצטרפו אלינו

מקטלוג הספרים שלנו

פוסטים אחרונים מהבלוג

קטגוריות

להשתעשע עם הבוס

מערכת יחסים משרדית היוותה מאז ומעולם כר פורה לרומנטיקה ולפנטזיות. התמהיל של גבר – תמיד נאה, מצליח ובעמדת כוח, ושל אשה – תמיד יפה בואכה סקסית, מוכשרת ולא מוערכת דיה, שנמצאים בחיכוך יום – יומי מייצר מתח מיני (שפורקנו – לפחות ברומנים הרומנטיים המודרניים – נעשה בשלל דרכים יצירתיות, בין היתר על הספה בחדרו של הבוס או על שולחן חדר הישיבות) וזה, בתורו, עשוי להתפתח לסיפור אהבה. רגע, על מי אני עובדת? זה רומן רומנטי. מתקנת: וזה, בתורו, ייצר סיפור אהבה.

בצעירותי קראתי המוני ספרים כאלה. למעשה, הן היו הטרופ החביב עלי לצד המיליונר והעלמה במצוקה והחוואי הקשוח והעלמה במצוקה ואני זוכרת את עצמי זוחלת מתחת למיטת ההורים שלי, שם אמי החביאה את ערימות הרומנטיקה שהחליפה בחנות מכשירי הכתיבה של פרקש, ובוררת את אלה לפני כל האחרים. זו הסיבה שמה מאוד שמחתי כשהתגלגלו תחת ידי בתקופה האחרונה לא ספר אחד אלא שניים שעוסקים במערכות יחסים משרדיות – פיתוי משעשע של מירנדה מדיסון (שאותו קראתי באנגלית תחת השם Temp The Boss) ומנוול יפיפה של כריסטינה לורן (שאותו קראתי לגמרי בעברית). האם השמחה נמשכה גם אחרי הקריאה? וול, התשובה, כמו תמיד, קצת מורכבת.

הפרמיס* של פיתוי משעשע מבטיח רבות. בעקבות גירושיה נדרשת לורן, אישה נבגדת ואם לשני ילדים צעירים, לצאת לשוק העבודה אחרי שנים שתפקדה כאם במשרה מלאה. אלא שהיחסים בינה ובין הבוס שלה, אוסטין, מתחילים ברגל שמאל ומשם העניינים רק מתדרדרים, עד לאותו הרגע בו אוסטן מבין שלורן היא היא האישה של חייו. עלמה במצוקה, בוס שרמנטי וקשוח, מה יכול להיות רע? ובכן, סלחתי למדיסון כאשר הפכה את הגיבורה שלה לפצצת סקס (חוסר תיאבון אחרי הגירושין והרבה פעילות גופנית בחדר הכושר, שהרי אחרת איך נאמין שאוסטין חושק בה למן הרגע הראשון? שוין), מחלתי על נקודת המבט המחפיצה של אוסטן שמשתוקק לזיין את לורן למרות שהיא מעצבנת אותו (לכו תדעו, אולי גם גיבורי רומנים רומנטיים של פעם חשבו בדיוק אותו הדבר ורק לא ידעתי, כי כמעט אף פעם  לא הוצגה נקודת המבט שלהם), ואפילו הייתי מוכנה לסבול את עיצוב הדמות הגברית (דוש. וגם אידיוט. וגס רוח ואידיוט. אבל שוב, נשאלת השאלה האם גם הגיבורים של פעם לא היו מתגלים כאידיוטים לו ניתנה לי האפשרות להציץ לתוך ראשם). אבל כשהגיע השלב בספר בו שתי הדמויות התחילו להתעלל אחת בשניה (איזה צחוקים) במסגרת העבודה, נו, זה היה יותר מדי בשבילי. אולי משהו לקוי בחוש ההומור שלי, אבל תגובתה של לורן (ערבוב חומר משלשל במשקה של אוסטין רגע לפני פגישה חשובה) לעלבון הנוראי שהבוס שלה הטיח בה ("למרות שאני לא חושב שאת יכולה לתרום משהו לפגישה, נוכחותך נדרשת שם על מנת לרשום הערות" פלוס הדרישה להביא לו שתיה) נראתה לי מוגזמת פלוס פלוס והביאה אותי לאבד כל סימפטיה לגיבורת הרומן. באמת? כן. אני מבינה שזה חלומה של כל עובדת מתוסכלת להתנכל לבוסים שלה, אבל נדרשת אישיות ילדותית במיוחד כדי לבצע. לא טוב לך, תתפטרי למען השם. אה, היא ניסתה. אבל אז הכפילו לה את השכר והיא החליטה להישאר. עבור מה את חושבת שמשלמים לך כל כך הרבה? טוב. אני מתחילה להתעצבן וזה לא בריא לעור הפנים. בסוף הם מפסיקים עם השטויות ואז הספר חוזר להיות חביב. אם הייתי צריכה לסכם בארבע מילים: מומלץ לחובבות בדיחות פלוצים.

עם מנוול יפיפה הקושי שלי היה אחר. זה באמת ספר סקסי וחמוד. סקסי במובן במובן זיונים ברצף מעמוד 16** של הספר ואילך וחמוד במובן בוס קשוח שהוא דוש במידה ועובדת (הפעם לא מזכירה אלא מתמחה בתחום השיווק) אינטיליגנטית ושאפתנית שמבינה שכדי להשיג את המטרה (קבלת התואר במנהל עסקים וסיום ההתמחות בהצלחה) צריך לנשום עמוק, לייחל מפעם לפעם למותו בטרם עת של הבוס, ולהמשיך הלאה. אם נסכם את עלילת הספר – אחרי חודשים רבים של עבודה משותפת קלואי מיילס ובנט ראיין מתחילים להזדיין. זו רק משיכה (כי הם שונאים האחד את השני), רק משיכה (כי הם בזים אחד לשני), רק משיכה (כי אין לאהבה מקום בחיים שלהם) עד שכבר לא. אם בפיתוי משעשע, הספר הקודם, הושקעה יצירתיות רבה בעיצוב הנקמות ההדדיות כאן היצירתיות באה לידי ביטוי בתיאור הזיונים והתוצאה, איך לומר, בהחלט מספקת. תודה. ספר נהדר להעביר איתו שפעת (עדות מכלי ראשון) ובכלל. אז מה הבעיה? אתן שואלות. הבעיה נמצאת בדיוק באותו עמוד 16, הוא הרגע בו נחצה הגבול בין קשרי עבודה לקשרים אינטימיים. הסיטואציה:  קלואי מעבירה מצגת בפני הבוס שלה בחדר הישיבות.

"נשענתי על השולחן, הצבעתי על כמה גרפים, ואז – זה קרה.

"לוח הזמנים שלהם לחלק הראשון, הוא קצת שאפת – " עצרתי באמצע המילה, נשימתי נעתקה. ידו נלחצה בעדינות לגבי התחתון, לפני שגלשה למטה ונחה על הישבן שלי. במשך תשעת החודשים שעבדתי אצלו הוא לא נגע בי, אפילו לא בטעות."

לקלואי ברור שמה שקורה כאן אינו תקין והיא שוקלת להעיף לו את היד ולהעמיד אותו במקומו. אבל מסתבר שלגוף שלה יש רעיונות אחרים. היא נהנית מהמגע ולא הודפת אותו. ראיין מפרש את חוסר ההתנגדות שלה כהסכמה ומכאן, כאמור, מתחילה מערכת היחסים המינית בין השניים. האם אני באמת צריכה להסביר מה הבעיה העצומה בכל הסיטואציה הזו?

כן, אני יודעת. אני יודעת שספרות רומנטית אמורה להעניק פורקן לפנטזיות הכמוסות שלנו, בין אם מדובר בעירבוב חומר משלשל במשקה של בוס מניאק ובין אם מדובר בבוס סקסי להפליא (חתיך, רווק, ועשיר) שחוצה את הגבול האסור של מגע ללא הסכמה מראש בכלל ובמצב של יחסי מרות בפרט. אבל הסיטואציה שקלואי מתארת היא שכיחה הרבה יותר ממה שנדמה לנו ובדרך כלל לא מדובר בבוס סקסי (או חתיך, או רווק או עשיר. טוב, אולי עשיר זה יותר נפוץ) או בחוסר התנגדות שמקורו בהסכמה. על פי רוב מדובר במישהו כמו משה קצב (מתנצלת בפני כל מי שמוצאת אותו סקסי) ובחוסר התנגדות שמקורו באימה. קפיאה במקום מפחד. קשה לי להינות מספר שראשיתו בסצנה כזו ואלמלא השפעת יש להניח שהייתי עוצרת בעמוד 16. אני שמחה שהמשכתי ועדיין חייבת להודות שמשהו מתכווץ בי באי נוחות כשאני חושבת על הספר הזה. יודעות מה – פשוט דלגו על עמוד 16. תעמידו פנים שהוא שואל אותה האם מותר. זה גם בעייתי. יודעת, אבל אם כבר… לא משנה. אם לסכם בארבע מילים: למי שמתוסבכות פחות ממני.

סולם בעלמא: פעם החיים היו פשוטים יותר. נדמה לי.

_________________________________________________

* תמצות העלילה בעשרים וחמש מילים לערך

** אל תתלהבו. הספר מתחיל בעמוד 11.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן